יש נטייה גוברת להטיל אחריות אישית על דירקטורים של חברות עבור כשלי ניהול. המקרה האחרון של קבוצת פויכטונגר מהווה דוגמה מצוינת לכך. לפני מספר ימים, ארבעה דירקטורים לשעבר של החברה הגיעו לפשרה ולפיה יחויב כל אחד כ30 מיליון שקל עבור רשלנות בפיקוח על החברה. את הכסף תשלם חברת כלל, אשר ביטחה את הדירקטורים נגד תביעות.
לפני שמונה שנים, הייתה חברת פויכטונגר חברת השקעות ותיקה עם שם טוב ליציבות. בשנת 2001, קבוצת פלד-גבעוני השתלטה על החברה. הבעלים החדשים החליפו את הדירקטורים הישנים עם חדשים, חסרי ניסיון, ואז תוך ימים ביקשו מן הדירקטורים הטריים לאשר סדרה של עסקאות מסובכות, בעלות שעלתה על הונה של החברה. הדירקטורים אכן אישרו את העסקאות, אשר הביאו בסופו של דבר לקריסת החברה בשנת 2002.
כאשר החברה קרסה, הנכסים נמסרו לנאמן, עו"ד שלמה נס. בצעד נדיר, נס החליט להגיש תביעה נגד הדירקטורים עבור רשלנות בסכום כולל של מאות מיליוני שקלים. נס טען שהתנהגות הארבעה הייתה חפוזה ובלתי סביר.
יש סיבה טובה שתביעות האלו נדירות, ועם זאת סיבה טובה שתביעה זאת הסתיימה בחיוב הדירקטורים. בדרך כלל, לדירקטורים בידוד כפול נגד אחריות משפטית על ניהול כושל. שכבת הבידוד הראשונה היא זאת המוענקת למנהלים עצמם. מנהלים מעצם טבעם מבצעים לפעמים מהלכים נועזים ומסוכנים, ובטבע הדברים לפעמים המהלכים האלו לא מצליחים. אחרי שבעלי החברה החליטו לבטוח בשיפוט ההנהלה, בית המשפט אינו ממהר להערב, ובצדק. רק במקרים קיצוניים יישאו מנהלים אחריות משפטית על החלטות כושלות; ההנחה היא שהאחריות המקצועית מהווה תמריץ מספיק. במקרה של פלד גבעוני, הרף של התערבות משפטית הושג והוגשו כתבי אישום נגד מספר מנהלים, חלק על גניבה ואחרים על מרמה והפרת אמונים. (טרם ניתנו פסקי דין במשפטים אלו.)
לדירקטורים שכבת בידוד נוספת. דירקטורים אינם מנהלים את החברה אלא רק מפקחים עליה. כדי לאשר עסקה, הם צריכים להיות משוכנעים שהשיפוט העסקי של ההנהלה הוא סביר; הם לא חייבים להסכים אתו. האחריות שלהם היא לדאוג שלחברה הנהלה כשירה, ולא לקחת אחריות להחלטות ביצועיות יום-יומיות.
לכן נדרשת רמת רשלנות יוצאת מן הכלל כדי להטיל אחריות משפטית על דירקטורים. במקרים רבים זה קורה כאשר מאשימים דירקטורים שפעלו מתוך אינטרס עצמי, למשל לקדם את עצמם או את החברים שלהם. גם ממד זה היה חסר במשפט פויכטונגר.
להטלת אחריות אישית על דירקטורים יש אמנם מחיר. אחרי קריסת חברת אנרון ב2001, נחקק בארצות הברית חוק סרביינס אוקסלי, אשר הגביר בהרבה את האחריות האישית של דירקטורים. מגמה רגולטורית דומה התנהלה בארצות אחרות. עלויות החוק נאמדות במיליארדי דולרים, לפעמים במאות המיליארדים. יש עלויות ישירות כמו הצורך להוסיף תשלום עבור דירקטורים (בשכרם וכמובן בביטוח נגד תביעות) ועלויות עקיפות למשל מאות החברות שהחליפו מעמד לחברה פרטית (לא נסחרת) כדי להיות פטורות מהחוק. קיימת גם בעיה של זהירות יתר מסיכונים.
אך עלות גדולה לא אומרת בהכרח שהמגמה לא מוצדקת. אם התוצאה של אחריות אישית מוגברת על דירקטורים היא שיש ממשל תאגידי איכותי יותר, תהיה בכך תרומה גדולה ליעילותו של המגזר העסקי. בוודאי במקרים של רשלנות זועקת כמו זאת של הדירקטורים הטריים של פויכטונגר, אשר אישרו עסקאות ענקיות ומסובכות בלי שהיה מספיק זמן להיות בקי בהן, מוצדק אחריות אישית במישור הכספי, כפי שסוכמה בפשרה האחרונה.